<h1>הפרדס לרש"י ליקוטים</h1>
<h2>דף ו.</h2>
דין נמצא אחד מהם קרוב או פסול בשטר ובעל פה. ודשאילתון (מהשנים) [מה שנים] נמצא אחד מהם קרוב או פסול עידותן בטילה וכו' אמר ר' יוסי ב[מה] ד[ברים] א[מורים] וכו' ואמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי, ורבא אמר רב נחמן הלכה כר[בי]. הילכת[ה] כר[בי] או כר' יוסי. והיכא דאיכא שטרות דחתימין עליה תרי סהדי וחתים [עליו] נמי קרוב, מי פסיל ליה, והא תנן (מילהו) [מילאהו] בקרובין כשר. או דילמא האי (גמר) [בשטרא הוא], (דבאי זה צד) [אבל] היכא דמסהד[י] בתוך כדי דיבור בעל פה היכין מתוקמא [בשאר]. הכי[ן] חזינן (ד)[ב]שמעתא דגט פשוט, עידות (ד)[ב]שטר דקאמרינן (מילהו) [מילאהו] בקרובין כשר, והאי (ד)באי זה (צה) [צד] בעידית דעל פה, וא[ף] ע[ל] ג[ב] דר' יוסי פליג בין דיני ממונות לדיני נפשות, דאמר בדיני ממונות (התקיים) [תתקיים] עדותן בשאר, אפי[לו] הכי הלכה כר[בי]. חדא דקא פסיק רב נחמן כוותיה, ורב נחמן בתרא (ההוא) [הוה], והלכ[תה] כבתראי, ועוד [משום] דקא מסייע קרא, על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים [יקום דבר.] הוה ליה לקרא למיכתב על פי ג' עדים או על פי שנים עדים, דהכי אורחא, למה אמר [הכתוב] על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים, חד מן טעמי, להקיש שלשה לשנים, מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עידותן בטילה, אף שלשה נמצא [אחד מהן] קרוב או פסול עידותן [פסולה ו]בטלה, ומניין אפי[לו] מאה עדים, ת[למוד] ל[ומר], עדים, ולא מיפלג בין דיני ממונות לדיני נפשות כר[בי]. ו[כ]ר' יוסי מוקי[ם] ליה בדיני נפשות אבל בדיני ממונו[ת] אמר (התקיים) [תתקיים] עידותן (כשאר) [בשאר]. הלכך מן הלין טעמי הנ"ל הלכה כר[בי].
<h2>דף כא:</h2>
כהן שנכנס בבית שיש שם מת, בזמן הזה, או בבית הקברות, ששאלתם מלקין אותו או לא. כיון שקדושתו קד[ו]שת עולם היא אף בזמן הזה שאין בית המקדש ואין עבודה עובר בלאו וחייב מלקות שנאמר לנפש לא יטמא בעמיו, ושנינו כהן ונזיר שהיו מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה ר' אליעזר אומר יטמא כהן ולא יטמ[א] נזיר, וחכ[מים] א[ומרים] יטמא נזי[ר] ואל יטמ[א] כהן. אמ[ר] להם ר' אליעזר יטמא כהן שמביא קרבן על טומאתו, אמרו לו יטמא נזיר שקדושתו קדושת שעה, ואל יטמא כהן שקדושתו קדושת עולם והלכה כחכמים. וכיון שאמרו חכמים אל יטמא כהן, אם נטמא במזיד חייב מלקות, אף כשנכנס לבית הקברות במזיד חייב מלקות. שכך שנו חכמים בהלכות מלקות [תוספתא מכות פ"ג ה"י] כהן שפרע או [שפרס או] שנטמא לשאר מתים הרי זה חייב. זה הכלל כל טומאת מן המת שהנזיר מגלח עליו לוקה עליה את הארבעים. נכנס לבית הקברות או שנטמא לאחד מן הקרובים הרי זה חייב. נכנס לשדה שאבד בו קבר אינו חייב עד שיהלך. אבל נכנס למקום שספק טומאה אין חייבין מלקות (אבל) [אלא] מכות מרדות מדרבנן, נכנס לבית הפרס [או למדור העמים] או לחוצה לארץ מכין אותו מכות מרדות מדרבנן, ומכת תורה ארבעים חסר אחת. ומכות מרדות אינו כן, אלא חובטין אותו עד שיקבל או עד שתצא נשמתו.
